מַה נִּכְתָּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים

בחדר ההמתנה של המחלקה יושב אדם עם מחזור קטן על הברכיים.

בעוד שעה יקראו לו לקבל תשובות. הוא לא מתפלל מתוך הספר. הוא חוזר, שוב ושוב, על ארבע מילים שהוא זוכר בעל פה: כתבנו בספר החיים.

ואין ספק למה הוא מתכוון. הוא רוצה לחיות. לראות את הנכדים, לחזור הביתה, לשבת שוב ליד השולחן בראש השנה הבא.

זו כוונה נכונה. זה פשט התפילה, ואין לנו שום רצון להחליף אותו.

בצד השני של החדר קמה אישה שקיבלה כבר את התשובות שלה. הכל תקין. היא מחייכת אל האחות, אוספת את התיק, ובדרך אל הדלת נעצרת לרגע מול החלון. מי שעומד לידה שומע אותה אומרת, כמעט לעצמה: "טוב. עוד שנה של אותו דבר."

אין בזה שום דבר רע. זה משפט שכל אחד מאיתנו אמר פעם.

ובכל זאת, יש בשני האנשים האלה שאלה אחת. הוא מבקש עוד שנה. היא קיבלה עוד שנה. מה בעצם נכתב שם, בספר?

לספר יש שם נוסף

כבר ראינו שלפי הרמב"ן, בראש השנה נדונים ענייני העולם הזה, וש"צדיק גמור" שבספרים הוא שם של פסק הדין, לא תעודה על מדרגת האדם. את זה אנחנו לא מבקשים לשנות.

אבל הגמרא, כשהיא מחפשת פסוק לשלושת הספרים, נותנת לספר החיים שם נוסף:

אמר רבי אבין, מאי קרא: "ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו". "ימחו מספר" - זה ספרן של רשעים גמורין, "חיים" - זה ספרן של צדיקים, "ועם צדיקים אל יכתבו" - זה ספרן של בינוניים. ראש השנה טז ע"ב

ספר החיים וספרן של צדיקים הם אותו ספר. והצירוף הזה, חיים וצדיקים, איננו מקרי. בגמרא בברכות, חז"ל קוראים את הפסוק "כי החיים יודעים שימותו" ומפרשים:

אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים ברכות יח ע"א

אצל חז"ל, "חיים" אינם רק דופק ונשימה. ואם כך, נשארת השאלה: מה הם?

הספר הוא האדם

לפני שנשאל מה כתוב בספר, כדאי לשאול מה זה בכלל ספר.

המהר"ל, בדרשה לשבת תשובה, שואל למה דרש רבי שמלאי שהוולד במעי אמו "מקופל ומונח כפנקס". ותשובתו איננה על עוברים. היא על מה שעושה אדם לאדם:

עצם האדם במה שהוא אדם יתר על שאר בעלי חיים, אינו ענין אחר רק שהוא פנקס בלבד... מה שאין זה בבהמה שלא נבראת לקבל שכר ועונש כלל... והספר הזה הוא האדם עצמו שבו יורשמו חובותיו וזכיותיו מהר"ל, דרוש לשבת תשובה

לבהמה אין ספר, כי אין לה שכר ועונש. ואין לה שכר ועונש כי אין לה בחירה. הספר נפתח רק למי שיכול היה לעשות אחרת.

ואותו דבר בדיוק כותב הרב דסלר, בשם רבי יוסף יעב"ץ, על המשנה "וכל מעשיך בספר נכתבים":

כי ספר זה הוא נפשו של אדם שבה נרשם כל מעשיו בכל ימי חייו מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' קעד

ומכאן הוא מסביר את התפילה שלנו:

ואם כן "כתבנו בספר החיים" היינו תפילה לסייעתא דשמיא שנגיע להרשם בנפשנו בפנים לחיי קדושה מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' קעד

הספר איננו רשימה שמישהו מחזיק בשמים. הספר הוא מה שנרשם בתוך האדם. ולהיכתב בספר החיים פירושו שהחיים ייכתבו בנו.

חיים של מציאות, חיים של דמיון

ומה הם "חיים" שאינם רק נשימה? הרב דסלר, במאמר על ההכנה לראש השנה, קורא את הגמרא "רשעים בחייהם קרויים מתים" באופן שמגדיר את שני הספרים:

יש חיים שהם מיתה, פי' חיים של דמיון שאינם מציאות, והם נחשבים מיתה, משום דגדר מיתה פירושו פירוד מן המציאות ונשאר העדר מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' סו

ואיך יודעים אם אדם חי במציאות או בדמיון? לא לפי מה שהוא עושה, אלא לפי מה שהוא רוצה:

וא"כ מי שרצונו ושאיפתו לענין רוחני ממשי - הריהו חי. ואשר רצונם בדברי הבל ודמיון שאינם מציאות - הם מתים, כי הם נפרדים מן המציאות ודבקים בהעדר שאין בו ממש מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' סז

חיים הם שאיפה למה שיש. מוות הוא שאיפה למה שאין. ועל התפילה "למענך אלקים חיים" הוא כותב במקום אחר, בחדות שקשה לשכוח:

אין אנו רוצים בחיים בתור אחד מצבאותיו של שטן, אלא בחיים שהם למען גילוי כבודך מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' רסד

זה מה שמבקש האיש בחדר ההמתנה, גם אם לא ניסח זאת לעצמו. לא רק עוד שנה. שנה שיש בה משהו.

שלושה ספרים, שלושה מצבים

ועכשיו אפשר לקרוא את שלושת הספרים מחדש. הרב דסלר מגדיר אותם לא לפי חשבון של מצוות ועבירות, אלא לפי המצב שבו האדם עומד מול הבחירה:

"ספר של צדיקים גמורים", היינו לאותם שבאים לראש השנה עם תשובתם; זהו גדר של ספרי חיים. "ספרי מתים", הם לרשעים הגמורים שלפי המצב שיצרו בבחירתם אינם שייכים לתשובה על פי משפט בית דין של מעלה. מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' סט

שימו לב למילים: "לפי המצב שיצרו בבחירתם". הספר איננו גזר דין שבא מבחוץ. הוא המצב שהאדם עצמו יצר. ומי שבאמצע?

ולבינונים - אלו שמתחלפים והולכים מגדלות לקטנות, ממצב של מציאות למצב של דמיון... בשבילם יש עשרת ימי תשובה. מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' ע

ובמקום אחר הוא מסכם את שלושת הספרים במשפט אחד, בלשון של מלחמה:

כללו של דבר, צדיק גמור - מי שכבר ניצח את המלחמה, רשע גמור - מי שכבר נוצח במלחמה, הבינוני - מי שעומד ולוחם מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' קעט

הבינוני איננו מי שחשבונו יצא חצי-חצי. הוא מי שעומד בשדה. ולכן דווקא לו ניתנו עשרת הימים: המלחמה שלו עוד לא הוכרעה.

ואיך יודע אדם באיזה ספר הוא? הרב דסלר נותן סימן פשוט, וכדאי לעצור עליו רגע לפני ראש השנה:

ההבחנה בין דרגת בינוני לרשע היא פשוטה מאד. כי מי שיש בו סתירה בשאיפותיו הפנימיות הוא מרגיש בושה עמוקה מאד כשחוטא, מה שאין כן הרשע אינו מרגיש בושה, מאחר שסתירתו רק בחיצוניות. ובזה יכיר האדם ברור את מדרגתו; ואוי לו אם בוש לא יבוש! מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' ע

מי שנכשל ומתבייש, עדיין לוחם. הבושה היא הסימן שהחזית קיימת.

הפסוק ששם אותם יחד

התורה עצמה מניחה את שתי המילים באותו פסוק. משה, בסוף ספר דברים, אומר לעם: "החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים."

הרב דסלר, בקונטרס הבחירה, קורא את הפסוק הזה כשתי חצאים. החצי הראשון הוא מה שניתן לאדם. החצי השני הוא מה שהאדם עושה בעצמו:

"החיים והמות נתתי לפניך"... פי', מיזוג המידות, החינוך והסביבה, אשר הם קובעים את הדברים הנקראים לגבי דידך היום "חיים", טוב, אמת, ו"מוות", רע, שקר, אותם: "נתתי לפניך", הם דברים נתונים, נמצאים לפניך מבלי סיבה חדשה מצידך, ככל שאר הדברים הנמצאים סביב לך, אבל: "ובחרת בחיים" - הבחירה בחיים, במה שהוא מציאות ואמת, האדם לבדו עושה אותה, בלי שום סיבה שתפעול עליו. מכתב מאליהו, חלק א, עמ' 114

המידות, החינוך, הסביבה, מה נחשב אצלי היום ל"חיים" ומה ל"מוות" - כל זה ניתן. ורק דבר אחד לא ניתן, אלא נעשה: הבחירה עצמה.

וזו, כותב הרב דסלר, כל תכליתו של אדם:

כי בלי יצה"ר אין בחירה, וכל תכליתו של אדם אינה אלא הבחירה הטובה מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' קטז

למה דווקא אדם

יש שאלה קודמת, ובלעדיה כל מה שנאמר עד כאן תלוי באוויר. למה הקב"ה דן אדם על מעשיו, ואיננו דן שועל?

הרמב"ם עונה במורה הנבוכים, ותשובתו מחברת שני דברים שנדמים לנו רחוקים: השגחה ובחירה.

וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין מורה הנבוכים ג, יח

ההשגחה על הפרט קיימת רק במין האדם. לא מפני שהאדם חשוב יותר, אלא מפני שרק אצלו יש למה להתייחס. רק מעשיו היו בידו.

ומה עם מי שהתרחק? הרמב"ן, על איוב, אומר את זה בלשון חדה:

והרחוק מן האל במחשבתו ובמעשיו ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו אשר חטא, יהיה משולח ונעזב למקרים רמב"ן, איוב לו, ז

משולח ונעזב למקרים. לא נענש. פשוט מונח ביד המקרה, כמו הכל.

הרב דסלר מנסח את ההבחנה הזאת בשתי מילים שנעשו מטבע: השגחה פרטית והשגחה כללית. ומה שקובע תחת איזו מהן אדם עומד הוא הבחירה שלו:

ההשגחה הפרטית, מכוונת היא כלפי האיש העומד בדרגת עובד השי"ת לשמה, שהוא בעצמו בבחירתו ובמעשיו מגלה את כבודו יתברך בעולם מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' קפה

אך ההשגחה הכללית היא למי שאינו עובד ה' כלל, או שעובדו מחמת שיגרה בלי הכרה פנימית, ולכן אין במעשיו כדי לגלות את כבודו יתברך באופן ישיר. תוכן חייו הוא במה שעוסק בהכנות הנדרשות לצדיק לצרכי עבודתו הוא מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' קפה

וכאן שני הצדדים של הספר מתחברים. מי שבוחר, העולם מגיב לו: כל מה שקורה לו הוא דין. מי שחדל לבחור, העולם חדל להגיב לו: כל מה שקורה לו הוא מקרה, או צורך של אחרים. להיות כתוב בספר החיים פירושו להיות מי שההשגחה מדברת איתו.

ולפי זה מבין הרב דסלר גם למה יש לנו שני ימים של ראש השנה. ביום הראשון נידון האדם כמי שעומד בעצמו מול הדין. ביום השני נידון מי שלא זכה ביום הראשון, בדין קל יותר: האם הוא ראוי לפחות לשמש כלי לאחרים.

ביום הראשון דנים את האדם על דרגת פנימיותו, אם יזכה בדין במבט ההשגחה הפרטית. ובחסדי שמים הוסיפו לנו עוד בחינה אחרת בדין, שאם לא זכינו ח"ו בדין הראשון, אולי נזכה בבחינת דינא רפיא. מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' קפז

מי שומר על המאזניים

אלא שכאן עולה קושיה שקשה להשתיק. אם הבחירה היא כל כך מרכזית, למה היא לא שקולה?

יש מי שנולד למשפחה שבה גנבה איננה אפשרות בכלל. ויש מי שגדל בין גנבים. יש מי שכל יצרו רודף אחריו, ויש מי שכמעט אין לו במה להתנסות. איזו בחירה זו?

הרב דסלר עונה במשל שנעשה מפורסם. כששני צבאות נלחמים, כל אחד מהם שולט בלי מלחמה במה שמאחורי הקו שלו. הקרב הוא רק על החזית:

כן הוא גם בענין הבחירה. כל אדם יש לו בחירה, היינו בנקודת פגישת האמת שלו עם האמת המדומה, תולדת השקר. אבל רוב מעשיו הם במקום שאין האמת והשקר נפגשים שם כלל... אין הבחירה שייכת אלא בנקודה שבין צבאו של היצה"ט לצבאו של היצה"ר. מכתב מאליהו, חלק א, עמ' 113

ומי שגדל בין גנבים? החינוך, הוא כותב, איננו משנה את עצם הבחירה. הוא משנה רק את מקומה:

נמצא שאין החינוך משנה כלל בעצם ענין הבחירה, אלא רק את מקום נקודתה, וכל אדם משעת יצירתו ניתן בו הכח אשר יוכל להכיר האמת שידע, לפי ערכו, ולהדבק בה ולא להתעלם ממנה אפילו בפני הדמיונות של חשבונות שקר. מכתב מאליהו, חלק א, עמ' 114

הבחירה שקולה, אפוא, לא מפני שכולם עומדים באותו מקום, אלא מפני שבכל מקום שבו אדם עומד, כוח ההכרה שלו שווה. הגנב והצדיק אינם נבחנים על אותה שאלה. אבל שניהם נבחנים על אותו דבר: האם יאחזו באמת שהם יודעים.

וזה בדיוק מה שאומרת הגמרא, "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים". הרב דסלר מפרש:

הכל בידי שמים - כל אשר יקרה לאדם, שעליהם יש לפניו הבחירה, בין מצד מדריגת בחירתו, בין מצד מין הנסיון שנפל לחלקו, בא לו בידי שמים. חוץ מיראת שמים - שהוא צריך להגביר אותה בליבו מעצמו מכתב מאליהו, חלק א, עמ' 114

מקום החזית וסוג הניסיון - מן השמים. ההכרעה בחזית - מן האדם. את הזירה מסדרים מלמעלה. את ההכרעה לא.

ויש עוד מאזניים, והם המפתיעים יותר. הגמרא בקידושין אומרת: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי". הרב דסלר שואל את השאלה שכולנו שואלים: למה חצי? הרי כמעט אין אדם שהוא באמת חצי-חצי, ואם היה כזה רגע אחד, ברגע הבא כבר לא. ותשובתו הופכת את הדין למאזניים חיות:

והנה הנהגתו ית' הלא אמיתית היא לפי מצב האדם בכל שעה ושעה, בלי עודף ובלי גרעון אלא בדקדוק גמור. וא"כ בכל רגע האדם הוא כמו חציו זכאי וחציו חייב בדינו במשקל השוה, היינו שכל מה שהיה שייך ליתן לו לפי מצבו בדינו בשעה ההיא נותנים לו ואשר ראוי לקחת ממנו נוטלים, והרי הוא במשקל השוה עד שמוסיף ברגע הבא מצוות או עבירות ואז מחדש נותנים או פוחתים כפי מצבו אז בדינו. מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' יב

בכל רגע ההשגחה נותנת ולוקחת בדיוק לפי מה שהאדם, ומחזירה אותו למשקל השוה. ולכן המעשה הבא תמיד מכריע. לא מפני שהחשבון יצא חצי, אלא מפני שההשגחה דואגת שהוא תמיד יעמוד על חצי.

ולפעמים האיזון הוא בכיוון ההפוך: לא לעזור, אלא להסיר עזרה. זהו פרעה. אחרי מכות שהופכות ארץ שלמה, מה נשאר לו לבחור? והספורנו קורא את "ואני אקשה את לב פרעה":

ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך... אלא על צד היותו בלתי יכול לסבל עוד את צרת המכות... וזאת לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. ספורנו, שמות ז, ג

הנס היה גדול מדי. הוא מחק את הבחירה. והכבדת הלב לא נטלה מפרעה את הרשות, אלא החזירה אותה: היא הסירה ממנו את הכפייה של הכאב, והעמידה אותו שוב מול ההחלטה עצמה.

תחנה בזמן

ובאיזו נקודה בזמן זה נעשה?

הגמרא אומרת על ראש השנה משפט קצר:

אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ראש השנה טז ע"ב

והרמב"ם מתאר את השקילה עצמה:

וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו, ביום טוב של ראש השנה. רמב"ם, הלכות תשובה ג, ג

לא כתוב שמסכמים את השנה. כתוב ששוקלים את האדם, כולו, מחדש.

אבל אם ההשגחה שוקלת בכל רגע, כמו שראינו, מה מיוחד בראש השנה? הרב דסלר עונה במכתב שכתב בשנת תרצ"א, בשם סבו רבי ישראל סלנטר: בראש השנה אדם נידון גם על רוחניותו. ומה זה אומר?

ולכאורה ביאור הדבר, הן שונות מדריגות האדם, גם מפאת סיבות מן החוץ, וכל אחד כפי הנגזר עליו יש לו מדריגה אשר בה הוא בוחר בין טוב לרע... וזהו אם כן דין ראש השנה ברוחניות, לקבוע לאדם מדריגה אשר בה תהיה בחירתו, אם מדריגה יותר גדולה או יותר קטנה. עיקר כוונתי בזה למדרגת כל אשר יסובבנו מבחוץ, היינו עד כמה יגיע הרשות של יצה"ר וכו'. וביסוד הדברים זהו מה שאנו קוראים סייעתא דשמיא. מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' קיד-קטו

זו התחנה. בראש השנה לא רק סופרים מה היה. קובעים איפה תעמוד החזית בשנה הבאה: עד כמה יגיע היצר, וכמה סיוע יינתן. ואיתה מוקצים גם הכלים:

לכל אדם ניתנים כלים אשר בהם יעשה את עבודת ה' שלו. יש שהכלים הם הטובה, כמש"כ "ונתתי מטר ארצכם כו'". ויש שהכלים הם היסורים מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' קכא

בראש השנה ויום הכיפורים פוסקים מן השמים רק על דרך כלל איזה כלים יתנו לאדם, ואם הרבה או מעט. אבל כל כלי וכלי יש לה עדיין ב' אפשרויות... דבר זה נקבע בשעת מעשה לפי מדריגת האדם אז. מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' קכב

הכלים נקבעים בתחנה. מה ייעשה בהם - בכל יום מחדש.

ומה עם מי שהידרדר? אדם שהיו לו שנים טובות, ובשנה האחרונה נפל. הגמרא בקידושין אומרת דבר קשה, ואז מסייגת אותו:

אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה - איבד את הראשונות... וניהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות? אמר ריש לקיש: בתוהא על הראשונות. קידושין מ ע"ב

מי שנפל לא איבד את מה שעשה. הזכויות עומדות במקומן. מי שאיבד אותן הוא רק מי שתוהה עליהן. והרב דסלר מוסיף לזה תמונה, על מי שזכה בראש השנה לגשמים מרובים ואחר כך קלקל:

והנה מי שנתעלה בראש השנה ובאמצע השנה קלקל קצת, צריך ללמדו שבאמת הוא במדריגה גדולה ולמה יפסידנה ע"י התרשלותו. מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' קכו

הגשמים שנפסקו לו יורדים, אבל על ארץ שאינה צריכה להם. הזכות לא נמחקה. רק ההנאה ממנה נדחתה, כדי שילמד.

ומה עם השאלה הגדולה, של סוף החיים? הרמב"ן אומר שהדין השנתי אינו מצטרף לשם. הוא נשאר במקומו:

שדינו במקומו עומד ובעולם הנשמות הוא נידון כשלש כתות הללו כפשט הברייתא רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול

השנים אינן נספרות כקולות במחוזות. מה שנצבר משנה לשנה איננו פסקי הדין, אלא המקום שממנו שוקלים. כי כל בחירה, כותב הרב דסלר, מזיזה את החזית, ורושמה נשאר:

וכל בחירה שבוחר האדם, עושה רושם בכל מצבו לכל ימי חייו, אם מעט ואם הרבה, אם לטוב ואם למוטב. מכתב מאליהו, חלק א, עמ' 115

הצדיק שכבר לא צריך לבחור

ונשארה קושיה אחת, והיא הקשה מכולן. אם בכל שנה מסדרים לאדם חזית שמתאימה למקומו, מה קורה למי שעלה גבוה מאוד? אדם שכבר אינו מתאווה למה שמפתה אחרים. לכאורה אין לו ניסיון, ולכן אין לו בחירה.

והתשובה הראשונה היא שהצדק עם השאלה. במה שהצדיק כבש, באמת אין לו עוד בחירה:

אמנם נקודה זו של הבחירה אינה עומדת תמיד על מצב אחד, כי בבחירות הטובות האדם עולה למעלה, היינו שהמקומות שהיו מערכת המלחמה מקודם, נכנסים לרשות היצה"ט, ואז המעשים הטובים שיוסיף לעשות בהם יהיו בלי שום מלחמה ובחירה כלל, וזהו: מצוה גוררת מצוה מכתב מאליהו, חלק א, עמ' 113

הצדיק לא בוחר שלא לגנוב, כמו שאנחנו לא בוחרים. אבל החזית שלו לא נעלמה. היא עברה למקום גבוה יותר. וזה מה שאומרת הגמרא בסוכה, על אביי שהצטער שלא היה עומד בניסיון שעמדו בו איש ואישה שהלכו יחד בדרך:

כל הגדול מחבירו - יצרו גדול הימנו. סוכה נב ע"א

והתשובה השנייה מפתיעה יותר. הרב דסלר אומר שהמצב שבו אדם כבר איננו צריך לבחור איננו חיסרון. הוא התכלית:

וזוהי עיקר עבודת האדם: לצאת מן החפשיות, מן הבחירה, מן המצב אשר האמת והשקר שוים לפניו; אל ההכרח, שיכיר בלבבו השתעבדותו אליו יתברך מכתב מאליהו, חלק א, עמ' 117

ומעל ההכרח יש מדרגה נוספת, שבה גם ההכרח נעלם:

אמנם יש מדריגה עוד גבוהה מזו. היינו שיכיר כל כך שהרע שקר הוא ואינו מציאות כלל, עד שלא יהיה לו שום רצון אליו, ויאהב את הטוב לבדו בכל לבבו. במדריגה זו איננו מרגיש עוד הכרח, כי אין הכרח אלא בדבר שיש לו ניגוד... ובמדריגה זו האדם הנהו החפשי באמת מכתב מאליהו, חלק א, עמ' 117

מי שהתחלנו לחשוב עליו כמי שאיבד את בחירתו, הוא לפי הרב דסלר החופשי היחיד. הבחירה איננה המטרה. היא הדרך. והרמב"ן מתאר לאן הדרך מובילה:

אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפץ בו כלל רמב"ן, דברים ל, ו

ורק דבר אחד נשאר גם לצדיק. הרב דסלר מעיר, בהערה קטנה, שגם אצל הגדולים נשאר תמיד מיעוט: "כולו טוב אי אפשר", כי מושלם איננו אדם. ואת הסימן לזה הוא מוצא בעקידה, שבה אברהם, ברגע הגדול ביותר שלו, "זלגו עיניו דמעות". גם למי שניצח נשארת נקודה שבה הוא עדיין אדם. ולכן גם הוא נידון, על החזית שלו.

תשובה היא חיים חדשים

ומה עם מי שעומד בצד השני? מי שנוצח, או כמעט?

כאן הרב דסלר אומר את הדבר החזק ביותר בכל הפרק. הוא מתאר את הדין במבט של מעלה: לכל אדם יש חלק בבריאה, ובחלק הזה הבחירה שהיתה מזומנת לו. מי שחטא, ביטל את חלקו. ובמבט הזה, "נפש החוטאת תמות" איננו עונש אלא תיאור. ומה עושים הרחמים?

אבל רחמים, היינו שאף שכבר נתבטלה נקודת בחירתו דהיינו חלקו, מ"מ ממציאים לו נקודת בחירה אחרת למטה מהנ"ל, והיינו מציאות חדשה, בחינת בריאת עולם חדש עבורו, ואם יבחור בחלקו החדש בקידוש ה' אז ישוב ויתחדש עולמו הראשון מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' רכב

ממציאים לו נקודת בחירה אחרת. מי שאיבד את החזית שלו מקבל חזית חדשה, נמוכה יותר, ואם ינצח בה, תחזור אליו הראשונה. זו לא הנחה בדין. זו בריאה.

ומצד האדם, מה נדרש? להשיב את האמת אל הלב, ולהתבייש:

וכשמשיב האדם את האמת לליבו ומרגיש בסתירה שבו ומתבייש בכל ליבו, הרי הוא יוצר בנפשו מציאות חדשה, חיים חדשים; והיינו מה שכתוב בספרים הקדושים... שתשובה היא גדר תחיית המתים. מכתב מאליהו, אלול-ראש השנה, עמ' עא

תשובה היא תחיית המתים. מי שהיה כתוב בספר המתים, כי חי בדמיון, קם לתחייה כשהוא חוזר אל המציאות. וזה בדיוק המעבר מספר לספר.

היד על החלק הטוב

נחזור לחדר ההמתנה.

האיש עם המחזור מבקש חיים, ובקשתו צודקת. והאישה שיצאה - היא קיבלה, לפחות השנה, את מה שהוא מבקש. "עוד שנה של אותו דבר", אמרה. ואולי אין באמת שנה של אותו דבר. בכל ראש השנה נקבעת חזית חדשה, וכלים חדשים. כל שנה שבה החזית עוד קיימת היא שנה שיש בה מה לעשות.

רש"י, על "ובחרת בחיים", כותב:

ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו, בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברר לך, ועל זה נאמר (תהילים ט"ז) "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" - הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך. רש"י, דברים ל, יט

האב אינו בוחר במקום הבן. אילו בחר במקומו, לא היה זה ברור של הבן. אבל הוא גם אינו מתרחק ומשאיר אותו לנחש. הוא מעמיד אותו על החלק היפה, מניח את ידו על הגורל הטוב, ואומר: את זה.

זה בדיוק מה שהרב דסלר קרא "סייעתא דשמיא": לא ההכרעה, אלא היד שמעמידה אותנו במקום שממנו אפשר להכריע.

ואולי יש בתפילה גם את זה. כתבנו בספר החיים - תן לנו עוד שנה של חיים, כפשוטם. ותן שבשנה הזאת נישאר כתובים: שנהיה מי שההשגחה מדברת איתו, שתהיה לנו חזית, ושהיד שלך תהיה מונחת על הגורל הטוב.