מַה נִּכְתָּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים

בחדר ההמתנה של המחלקה יושב אדם עם מחזור קטן על הברכיים.

בעוד שעה יקראו לו לקבל תשובות. הוא לא מתפלל מתוך הספר. הוא חוזר, שוב ושוב, על ארבע מילים שהוא זוכר בעל פה: כתבנו בספר החיים.

ואין ספק למה הוא מתכוון. הוא רוצה לחיות. לראות את הנכדים, לחזור הביתה, לשבת שוב ליד השולחן בראש השנה הבא.

זו כוונה נכונה. זה פשט התפילה, ואין לנו שום רצון להחליף אותו.

בצד השני של החדר קמה אישה שקיבלה כבר את התשובות שלה. הכל תקין. היא מחייכת אל האחות, אוספת את התיק, ובדרך אל הדלת נעצרת לרגע מול החלון. מי שעומד לידה שומע אותה אומרת, כמעט לעצמה: "טוב. עוד שנה של אותו דבר."

אין בזה שום דבר רע. זה משפט שכל אחד מאיתנו אמר פעם.

ובכל זאת, יש בשני האנשים האלה שאלה אחת. הוא מבקש עוד שנה. היא קיבלה עוד שנה. מה בעצם נכתב שם, בספר?

לספר יש שם נוסף

כבר ראינו שלפי הרמב"ן, בראש השנה נדונים ענייני העולם הזה: חיים ושלום, או קושי ויסורים. וראינו גם ש"צדיק גמור" שבספרים הוא שם של פסק הדין, לא תעודה על מדרגת האדם. את כל זה אנחנו לא מבקשים לשנות.

אבל הגמרא, כשהיא מחפשת פסוק לשלושת הספרים, נותנת לספר החיים שם נוסף:

אמר רבי אבין, מאי קרא: "ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו". "ימחו מספר" - זה ספרן של רשעים גמורין, "חיים" - זה ספרן של צדיקים, "ועם צדיקים אל יכתבו" - זה ספרן של בינוניים. ראש השנה טז ע"ב

ספר החיים וספרן של צדיקים הם אותו ספר.

והצירוף הזה, חיים וצדיקים, איננו מקרי. בגמרא בברכות, חז"ל קוראים את הפסוק "כי החיים יודעים שימותו" ומפרשים:

אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים ברכות יח ע"א

אצל חז"ל, "חיים" אינם רק דופק ונשימה. יש חיים שנמשכים גם אחרי שהגוף נפרד מן העולם.

אין בזה פסק על מדרגת האדם בראש השנה - את זה כבר שללנו. יש בזה רק תזכורת, שלמילה "חיים" יש אצל חז"ל יותר מרובד אחד.

וצריך לומר כאן דבר אחד בזהירות. הגמרא שם אומרת גם את ההפך, על מי שנקרא "מת" בחייו. אבל היא מדברת על רשעים. היא איננה מדברת על אדם עייף, על מי ששקוע באבל, או על אישה שאומרת "עוד שנה של אותו דבר". מי שאיבד טעם איננו מי שאיבד את חייו.

ובכל זאת נשארת השאלה: אם יש "חיים" שהם יותר מקיום, מה הם?

מה זה בכלל ספר

המהר"ל, בדרשה לשבת תשובה, שואל למה דרש רבי שמלאי שהוולד במעי אמו "מקופל ומונח כפנקס". ותשובתו איננה על עוברים. היא על מה שעושה אדם לאדם:

עצם האדם במה שהוא אדם יתר על שאר בעלי חיים, אינו ענין אחר רק שהוא פנקס בלבד... מה שאין זה בבהמה שלא נבראת לקבל שכר ועונש כלל... והספר הזה הוא האדם עצמו שבו יורשמו חובותיו וזכיותיו מהר"ל, דרוש לשבת תשובה

לבהמה אין ספר, כי אין לה שכר ועונש. ואין לה שכר ועונש כי אין לה בחירה. הספר נפתח רק למי שיכול היה לעשות אחרת.

זו ההגדרה. להיות כתוב בספר פירושו להיות יצור שמעשיו נרשמים, מפני שהם היו בידו. ואם כך, "ימחו מספר" איננו רק גזר דין קשה. זו הוצאה מן המעמד הזה עצמו.

הפסוק ששם אותם יחד

התורה עצמה מניחה את שתי המילים באותו פסוק. משה, בסוף ספר דברים, אומר לעם:

"החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים."

חיים ובחירה, בנשימה אחת.

והרמב"ם, כשהוא מבקש מקור לעיקר הגדול שהאדם בוחר את דרכו, מביא את הפסוק שפותח את אותה פרשה, ועוד פסוק אחד:

ודבר זה עקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה שנאמר (דברים ל טו) "ראה נתתי לפניך היום את החיים". וכתיב (דברים יא כו) "ראה אנכי נתן לפניכם היום". כלומר שהרשות בידכם. רמב"ם, הלכות תשובה ה, ג

הרמב"ם לא אומר כאן ש"חיים" פירושם בחירה. הוא אומר ש"נתתי לפניך" פירושו שהבחירה בידך. אבל הוא נשען על הפרשה שבה החיים והבחירה עומדים זה ליד זה.

ומכאן אפשר לשאול שאלה, ולהודות מראש שהיא איננה כתובה בשום מקום במפורש: אולי בין הדברים שנכתבים בספר החיים יש גם זה - אם האדם יעמוד השנה כמי שהדרך עוד פתוחה לפניו.

למה דווקא אדם

יש שאלה קודמת, ובלעדיה כל מה שנאמר עד כאן תלוי באוויר. למה הקב"ה דן אדם על מעשיו, ואיננו דן שועל?

הרמב"ם עונה במורה הנבוכים, ותשובתו מחברת שני דברים שנדמים לנו רחוקים: השגחה ובחירה.

וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין מורה הנבוכים ג, יח

ההשגחה על הפרט, אומר הרמב"ם, קיימת רק במין האדם. לא מפני שהאדם חשוב יותר, אלא מפני שרק אצלו יש למה להתייחס. רק מעשיו "על צד הגמול והעונש", מפני שרק הם היו בידו.

ומה עם מי שהתרחק?

והרחוקים ממנו מוכנים למה שיקרה שימצאם, ואין שם מה שישמרם ממה שיתחדש, כהולך בחושך שאין ספק שיכשל מורה הנבוכים ג, יח

והרמב"ן, על איוב, אומר את זה בלשון חדה עוד יותר:

והרחוק מן האל במחשבתו ובמעשיו ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו אשר חטא, יהיה משולח ונעזב למקרים רמב"ן, איוב לו, ז

משולח ונעזב למקרים. לא נענש. פשוט מונח ביד המקרה, כמו הכל.

וכאן שני הצדדים של הספר מתחברים. מי שכתוב בספר הוא מי שמעשיו נרשמים ומי שהעולם מגיב לו. מי שנמחק ממנו איננו מי שהוכה, אלא מי שהעולם חדל להגיב לו. הוא הולך בחושך, וכל מה שקורה לו כבר איננו דין, אלא מקרה.

דין על הדרך חזרה

השאלה על "חיים" שהם בחירה נשמעת מופשטת, עד שקוראים פרק אחר ברמב"ם. שם הוא מתאר דין שאיננו על כסף ואיננו על בריאות:

ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דין האמת... שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה. רמב"ם, הלכות תשובה ו, ג

כדאי לשים לב לשני דברים.

הראשון: המילה "ואפשר". זה איננו גורלו של כל חוטא. זה מקרה קיצוני, והרמב"ם מביא לו דוגמאות מן המקרא. אחת מהן היא פרעה: "ואני אקשה את לב פרעה".

השני: "רשות" כאן איננה אותה רשות שבפרק הקודם אצל הרמב"ם. שם דובר על כוח הבחירה שנטוע בכל אדם. כאן מדובר במשהו צר ממנו - הרשות לשוב. ואותה, כך הוא כותב, אפשר לאבד.

ומיד אחרי זה, הרמב"ם מראה מה ביקשו הצדיקים בתפילתם. דוד אומר "ורוח נדיבה תסמכני", והרמב"ם מפרש:

כלומר תניח רוחי לעשות חפצך ואל יגרמו לי חטאי למנעני מתשובה אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזר ואבין ואדע דרך האמת. רמב"ם, הלכות תשובה ו, ד

תהיה הרשות בידי.

דוד לא ביקש כאן שנים. הוא ביקש שהדרך חזרה לא תינעל בפניו. ואפשר לשמוע את אותה בקשה, בשקט, בתוך ארבע המילים של האיש בחדר ההמתנה.

מי שומר על המאזניים

אלא שכאן עולה קושיה שקשה להשתיק. אם הבחירה היא כל כך מרכזית, למה היא לא שקולה?

יש מי שנולד למשפחה שבה גנבה איננה אפשרות בכלל. ויש מי שגדל בין גנבים. יש מי שכל יצרו רודף אחריו, ויש מי שכמעט אין לו במה להתנסות. איזו בחירה זו?

המהר"ל, באותה דרשה, פותח את התשובה מן הבריאה עצמה. על הפסוק "הצור תמים פעלו" הוא כותב שאין לומר שה' ברא באדם יצר הרע ועזב אותו איתו:

כי אם ברא אל האדם יצה"ר התקין לו דברים שיהיה ניצול ממנו עד שבריאתו בלי חסרון כלל מהר"ל, דרוש לשבת תשובה

מול כל יצר הותקן דבר שאפשר להינצל בו. האיזון איננו תוספת. הוא בתבנית.

אבל האיזון הזה איננו רק בתבנית. הוא גם נשמר, כל יום מחדש:

יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו... ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו קידושין ל ע"ב

"אין יכול לו". לבדו, אדם היה מפסיד. ומשום כך יש מי שמחזיק את הצד השני של המאזניים, כדי שבכלל תהיה כאן מלחמה.

ויש גם את הכיוון ההפוך, וזה המפתיע. לפעמים ההשגחה צריכה לא לעזור, אלא להסיר עזרה.

זהו פרעה. אחרי מכות שהופכות ארץ שלמה, מה נשאר לו לבחור? הוא היה משחרר את העם כמו שאדם מוסר את ארנקו כשמכוונים אליו נשק. וכאן הספורנו קורא את "ואני אקשה את לב פרעה" באופן שהופך את הכל:

ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך... אלא על צד היותו בלתי יכול לסבל עוד את צרת המכות... וזאת לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. ספורנו, שמות ז, ג

הנס היה גדול מדי. הוא מחק את הבחירה. והכבדת הלב לא נטלה מפרעה את הרשות, אלא החזירה אותה: היא הסירה ממנו את הכפייה של הכאב, והעמידה אותו שוב מול ההחלטה עצמה.

הרמב"ם, כפי שראינו, קורא את אותו פסוק הפוך - כנעילת הדרך. שני גדולים, שתי קריאות. אבל בנקודה אחת הם שווים: בלב פרעה לא הוכרעה רק שאלת המכות, אלא שאלת הבחירה. ומי שהכריע בה היה הקב"ה, לכאן או לכאן.

ואם כן, המאזניים אינם מונחים לבדם. יש מי ששוקל את הצדדים, מוסיף כאן ומסיר שם, כדי שהאדם יעמוד מול בחירה אמיתית. זו איננה פגיעה בבחירה. זה מה שמאפשר אותה.

ורק גבול אחד נשמר תמיד:

הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים ברכות לג ע"ב

את הזירה מסדרים מלמעלה. את ההכרעה לא.

תחנה בזמן

ובאיזו נקודה בזמן זה נעשה?

הגמרא אומרת על ראש השנה משפט קצר:

אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ראש השנה טז ע"ב

והרמב"ם מתאר את השקילה עצמה:

וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו, ביום טוב של ראש השנה. רמב"ם, הלכות תשובה ג, ג

שימו לב למה שלא כתוב כאן. לא כתוב שמסכמים את השנה. כתוב ששוקלים את האדם: כל זכויותיו וכל עוונותיו, מחדש, כמו בשעת מיתה. פעם בשנה עוצרים את הכל ומודדים מחדש.

ומה עם מי שהידרדר? אדם שהיו לו שנים טובות, ובשנה האחרונה נפל. האם הכל אבד? הגמרא בקידושין אומרת דבר קשה, ואז מסייגת אותו:

אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה - איבד את הראשונות... וניהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות? אמר ריש לקיש: בתוהא על הראשונות. קידושין מ ע"ב

מי שנפל לא איבד את מה שעשה. הזכויות עומדות במקומן. מי שאיבד אותן הוא רק מי שתוהה עליהן, מי שמסתכל אחורה ואומר: מה הועלתי. הרמב"ם מנסח את זה עוד יותר חד:

כל מי שנחם על המצות שעשה ותהה על הזכיות ואמר בלבו ומה הועלתי בעשיתן הלואי לא עשיתי אותן הרי זה אבד את כלן רמב"ם, הלכות תשובה ג, ג

כלומר, בתחנה השנתית הזאת, אדם יכול לעמוד במצב שנראה רע ועדיין להחזיק ביד את כל מה שאסף. הדין אינו מוחק את העבר. הוא שואל איפה האדם עומד עכשיו, עם כל מה שיש לו.

ורמח"ל מתאר מה נעשה בתחנה הזאת:

ביום זה הקב"ה דן את כל העולם כלו ומחדש כל המציאות בבחינת הסיבוב החדש, דהיינו השנה החדשה דרך ה', חלק ד, פרק ח

סיבוב חדש. לא המשך של הקודם, ולא סיכום שלו. הכל מסודר מחדש, ולכל אחד מוקצה מקומו לשנה הבאה, עם הכלים והניסיונות שמתאימים למקום שבו הוא עומד.

ומה עם השאלה הגדולה, של סוף החיים? הרמב"ן אומר שהדין השנתי אינו מצטרף לשם. הוא נשאר במקומו:

שדינו במקומו עומד ובעולם הנשמות הוא נידון כשלש כתות הללו כפשט הברייתא רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול

השנים אינן נספרות כקולות במחוזות. בכל תחנה נשקל האדם כולו, ובסוף הדרך נשקל שוב, בבית דין אחר, על תחום אחר.

הצדיק שכבר לא צריך לבחור

ונשארה קושיה אחת, והיא הקשה מכולן. אם בכל שנה מסדרים לאדם זירה שמתאימה למקומו, מה קורה למי שעלה גבוה מאוד? אדם שכבר אינו מתאווה למה שמפתה אחרים. לכאורה אין לו ניסיון, ולכן אין לו בחירה.

הגמרא בסוכה מספרת שאביי שמע איש אומר לאישה: נקדים ונלך יחד בדרך. אביי חשש לעבירה והלך אחריהם שלוש פרסאות. כשנפרדו, שמע אותם אומרים זה לזה: הדרך רחוקה, והחברותא נעימה. אביי אמר לעצמו שהוא לא היה עומד בזה, והצטער. ואז בא זקן אחד ולימד אותו:

כל הגדול מחבירו - יצרו גדול הימנו. סוכה נב ע"א

הניסיון אינו נעלם כשאדם עולה. הוא עולה איתו.

ואת המנגנון תיאר הרב דסלר במשל שני צבאות. כל אחד מהם שולט בלי מלחמה במה שמאחורי קווי הצבא שלו. הקרב הוא רק על החזית. וכשצד אחד מנצח, החזית זזה:

בבחירות הטובות האדם עולה למעלה, היינו שהמקומות שהיו מערכת המלחמה מקודם, נכנסים לרשות היצר הטוב, ואז המעשים הטובים שיוסיף לעשות בהם, יהיו בלי שום מלחמה ובחירה כלל מכתב מאליהו, חלק א

זה נכון: במה שהצדיק כבש, אין לו עוד בחירה. הוא לא בוחר שלא לגנוב, כמו שאנחנו לא בוחרים. אבל החזית שלו לא נעלמה. היא עברה למקום אחר, גבוה יותר, שבו הוא עומד עכשיו ומתלבט.

ומי קובע מלכתחילה היכן החזית של כל אדם?

יש הפרש גדול בין מקום נקודת הבחירה שקבעוהו מן השמים ובין אשר קבעו האדם עצמו על ידי בחירותיו הקודמות מכתב מאליהו, חלק א

מן השמים קובעים איפה החזית. האדם מזיז אותה. וזה בדיוק מה שנעשה בתחנה השנתית: קובעים לכל אחד את מקום החזית שלו לשנה הבאה.

ועם זאת, הגמרא ביומא אומרת דבר שנשמע כמעט הפוך:

כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא - שוב אינו חוטא, שנאמר: "רגלי חסידיו ישמור". יומא לח ע"ב

היא איננה אומרת שהיצר נעלם. היא אומרת שהוא לא יחטא, ומביאה ראיה מן השמירה: "רגלי חסידיו ישמור". ואם מחברים את המקורות, אפשר לומר כך: היצר של הגדול נשאר גדול, והשמירה עליו גדלה יחד איתו.

ואם יום אחד לא נצטרך לבחור

והרמב"ן מתאר מה יהיה לעתיד לבוא:

אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפץ בו כלל... ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ. רמב"ן, דברים ל, ו

כאן הדבר מגיע לחדותו. יש נעילה של הדרך לטוב, וזה דין קשה מאוד. ויש יום שבו הרע עצמו לא ימשוך, וזו השלמות.

אבל הרמב"ן מוסיף מילה קשה: באותם ימים "אין בהם לא זכות ולא חובה". כשהטוב נעשה טבע, נגמרת גם העבודה. אין עוד חזית.

ולכן, עד שיבואו אותם ימים, שנה של חיים היא שנה שבה עוד יש חזית. לא מפני שהמאבק עדיף על השלמות, אלא מפני שבעולם הזה, כך נראה, זו הדרך שבה מגיעים אליה.

היד על החלק הטוב

נחזור לחדר ההמתנה.

האיש עם המחזור מבקש חיים, ובקשתו צודקת. והאישה שיצאה - היא קיבלה, לפחות השנה, את מה שהוא מבקש. "עוד שנה של אותו דבר", אמרה. ואולי אין באמת שנה של אותו דבר. כל שנה שבה הדלת עוד פתוחה היא שנה אחרת. כל שנה שבה החזית עוד קיימת היא שנה שיש בה מה לעשות.

רש"י, על "ובחרת בחיים", כותב:

ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו, בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברר לך, ועל זה נאמר (תהילים ט"ז) "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" - הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך. רש"י, דברים ל, יט

האב אינו בוחר במקום הבן. אילו בחר במקומו, לא היה זה ברור של הבן. אבל הוא גם אינו מתרחק ומשאיר אותו לנחש. הוא מעמיד אותו על החלק היפה, מניח את ידו על הגורל הטוב, ואומר: את זה.

ואולי יש בתפילה גם את זה. כתבנו בספר החיים - תן לנו עוד שנה של חיים, כפשוטם. ותן שבשנה הזאת נישאר כתובים: שמעשינו ייחשבו, שהעולם יגיב לנו, שלא תינעל בפנינו הדרך חזרה, כמו שביקש דוד: "תהיה הרשות בידי". ושהיד שלך תהיה מונחת על הגורל הטוב.