מַה נִּכְתָּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים

בחדר ההמתנה של המחלקה יושב אדם עם מחזור קטן על הברכיים.

בעוד שעה יקראו לו לקבל תשובות. הוא לא מתפלל מתוך הספר. הוא חוזר, שוב ושוב, על ארבע מילים שהוא זוכר בעל פה: כתבנו בספר החיים.

ואין ספק למה הוא מתכוון. הוא רוצה לחיות. לראות את הנכדים, לחזור הביתה, לשבת שוב ליד השולחן בראש השנה הבא.

זו כוונה נכונה. זה פשט התפילה, ואין לנו שום רצון להחליף אותו.

בצד השני של החדר קמה אישה שקיבלה כבר את התשובות שלה. הכל תקין. היא מחייכת אל האחות, אוספת את התיק, ובדרך אל הדלת נעצרת לרגע מול החלון. מי שעומד לידה שומע אותה אומרת, כמעט לעצמה: "טוב. עוד שנה של אותו דבר."

אין בזה שום דבר רע. זה משפט שכל אחד מאיתנו אמר פעם.

ובכל זאת, יש בשני האנשים האלה שאלה אחת. הוא מבקש עוד שנה. היא קיבלה עוד שנה. מה בעצם נכתב שם, בספר?

לספר יש שם נוסף

כבר ראינו שלפי הרמב"ן, בראש השנה נדונים ענייני העולם הזה: חיים ושלום, או קושי ויסורים. וראינו גם ש"צדיק גמור" שבספרים הוא שם של פסק הדין, לא תעודה על מדרגת האדם. את כל זה אנחנו לא מבקשים לשנות.

אבל הגמרא, כשהיא מחפשת פסוק לשלושת הספרים, נותנת לספר החיים שם נוסף:

אמר רבי אבין, מאי קרא: "ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו". "ימחו מספר" - זה ספרן של רשעים גמורין, "חיים" - זה ספרן של צדיקים, "ועם צדיקים אל יכתבו" - זה ספרן של בינוניים. ראש השנה טז ע"ב

ספר החיים וספרן של צדיקים הם אותו ספר.

והצירוף הזה, חיים וצדיקים, איננו מקרי. בגמרא בברכות, חז"ל קוראים את הפסוק "כי החיים יודעים שימותו" ומפרשים:

אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים ברכות יח ע"א

אצל חז"ל, "חיים" אינם רק דופק ונשימה. יש חיים שנמשכים גם אחרי שהגוף נפרד מן העולם.

אין בזה פסק על מדרגת האדם בראש השנה - את זה כבר שללנו. יש בזה רק תזכורת, שלמילה "חיים" יש אצל חז"ל יותר מרובד אחד.

וצריך לומר כאן דבר אחד בזהירות. הגמרא שם אומרת גם את ההפך, על מי שנקרא "מת" בחייו. אבל היא מדברת על רשעים. היא איננה מדברת על אדם עייף, על מי ששקוע באבל, או על אישה שאומרת "עוד שנה של אותו דבר". מי שאיבד טעם איננו מי שאיבד את חייו.

ובכל זאת נשארת השאלה: אם יש "חיים" שהם יותר מקיום, מה הם?

הפסוק ששם אותם יחד

התורה עצמה מניחה את שתי המילים באותו פסוק. משה, בסוף ספר דברים, אומר לעם:

"החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים."

חיים ובחירה, בנשימה אחת.

והרמב"ם, כשהוא מבקש מקור לעיקר הגדול שהאדם בוחר את דרכו, מביא את הפסוק שפותח את אותה פרשה, ועוד פסוק אחד:

ודבר זה עקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה שנאמר (דברים ל טו) "ראה נתתי לפניך היום את החיים". וכתיב (דברים יא כו) "ראה אנכי נתן לפניכם היום". כלומר שהרשות בידכם. רמב"ם, הלכות תשובה ה, ג

הרמב"ם לא אומר כאן ש"חיים" פירושם בחירה. הוא אומר ש"נתתי לפניך" פירושו שהבחירה בידך. אבל הוא נשען על הפרשה שבה החיים והבחירה עומדים זה ליד זה.

ומכאן אפשר לשאול שאלה, ולהודות מראש שהיא איננה כתובה בשום מקום במפורש: אולי בין הדברים שנכתבים בספר החיים יש גם זה - אם האדם יעמוד השנה כמי שהדרך עוד פתוחה לפניו.

דין על הדרך חזרה

השאלה הזאת נשמעת מופשטת, עד שקוראים פרק אחר ברמב"ם. שם הוא מתאר דין שאיננו על כסף ואיננו על בריאות:

ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דין האמת... שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה. רמב"ם, הלכות תשובה ו, ג

כדאי לשים לב לשני דברים.

הראשון: המילה "ואפשר". זה איננו גורלו של כל חוטא. זה מקרה קיצוני, והרמב"ם מביא לו דוגמאות מן המקרא. אחת מהן היא פרעה: "ואני אקשה את לב פרעה".

השני: "רשות" כאן איננה אותה רשות שבפרק הקודם אצל הרמב"ם. שם דובר על כוח הבחירה שנטוע בכל אדם. כאן מדובר במשהו צר ממנו - הרשות לשוב. ואותה, כך הוא כותב, אפשר לאבד.

ומיד אחרי זה, הרמב"ם מראה מה ביקשו הצדיקים בתפילתם. דוד אומר "ורוח נדיבה תסמכני", והרמב"ם מפרש:

כלומר תניח רוחי לעשות חפצך ואל יגרמו לי חטאי למנעני מתשובה אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזר ואבין ואדע דרך האמת. רמב"ם, הלכות תשובה ו, ד

תהיה הרשות בידי.

דוד לא ביקש כאן שנים. הוא ביקש שהדרך חזרה לא תינעל בפניו. ואפשר לשמוע את אותה בקשה, בשקט, בתוך ארבע המילים של האיש בחדר ההמתנה.

אותו פסוק, קריאה אחרת

אלא שעל אותו פסוק של פרעה יש קריאה שונה לגמרי. הספורנו כותב:

ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך... אלא על צד היותו בלתי יכול לסבל עוד את צרת המכות... וזאת לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. ספורנו, שמות ז, ג

לפי הספורנו, המכות לבדן היו מכריחות את פרעה. הוא היה משחרר את העם כמו שאדם מוסר את ארנקו כשמכוונים אליו נשק. זו איננה בחירה, וזו בוודאי איננה תשובה. הכבדת הלב לא נעלה בפניו את הדרך. היא הסירה ממנו את הכפייה של הכאב, והשאירה אותו מול ההחלטה עצמה.

שני גדולים, ושתי קריאות הפוכות באותו פסוק. אצל הרמב"ם הדרך לשוב ננעלת בפני פרעה. אצל הספורנו נשמרת לו בחירה אמיתית, גם כשהלחץ היה מוחק אותה. ובכל זאת שניהם מסכימים שבלב פרעה לא הוכרעה רק שאלת המכות, אלא שאלת הבחירה.

ומה עם מי שכבר עלה

כאן עולה קושיה חדה. אם בחירה אמיתית פירושה ניסיון אמיתי, מה קורה לאדם שעבד על עצמו שנים? אם כבר אינו מתאווה לרוב מה שמפתה אחרים, לכאורה אין לו עוד ניסיון.

הגמרא בסוכה מספרת שאביי שמע איש אומר לאישה: נקדים ונלך יחד בדרך. אביי חשש לעבירה והלך אחריהם שלוש פרסאות. כשנפרדו, שמע אותם אומרים זה לזה: הדרך רחוקה, והחברותא נעימה. אביי אמר לעצמו שהוא לא היה עומד בזה, והצטער. ואז בא זקן אחד ולימד אותו:

כל הגדול מחבירו - יצרו גדול הימנו. סוכה נב ע"א

הניסיון אינו נעלם כשאדם עולה. הוא עולה איתו.

ועם זאת, הגמרא ביומא אומרת דבר שנשמע כמעט הפוך:

כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא - שוב אינו חוטא, שנאמר: "רגלי חסידיו ישמור". יומא לח ע"ב

היא איננה אומרת שהיצר נעלם. היא אומרת שהוא לא יחטא, ומביאה ראיה מן השמירה: "רגלי חסידיו ישמור". ואם מחברים את שני המקורות, אפשר לומר כך: היצר של הגדול נשאר גדול, והשמירה עליו גדלה יחד איתו.

ומה שחז"ל אומרים על שמירה, הרמב"ם מתאר גם מבפנים:

שמדה זו בכל אדם שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם. והוא מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בא לטהר מסיעין אותו כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר. רמב"ם, הלכות תשובה ו, ה

"ימצא עצמו נעזר." לא קול משמים ולא נס גלוי. אדם שהולך בדרך מגלה שקל לו יותר ללכת בה, ושהוא רוצה בה יותר.

ואם יום אחד לא נצטרך לבחור

והרמב"ן מתאר מה יהיה לעתיד לבוא:

אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפץ בו כלל... ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ. רמב"ן, דברים ל, ו

כאן הדבר מגיע לחדותו. יש נעילה של הדרך לטוב, וזה דין קשה מאוד. ויש יום שבו הרע עצמו לא ימשוך, וזו השלמות.

אבל הרמב"ן מוסיף מילה קשה: באותם ימים "אין בהם לא זכות ולא חובה". כשהטוב נעשה טבע, נגמרת גם העבודה.

ולכן, עד שיבואו אותם ימים, שנה של חיים היא שנה שבה עוד אפשר לעבוד. לא מפני שהמאבק עדיף על השלמות, אלא מפני שבעולם הזה, כך נראה, זו הדרך שבה מגיעים אליה.

היד על החלק הטוב

נחזור לחדר ההמתנה.

האיש עם המחזור מבקש חיים, ובקשתו צודקת. והאישה שיצאה - היא קיבלה, לפחות השנה, את מה שהוא מבקש. "עוד שנה של אותו דבר", אמרה. ואולי אין באמת שנה של אותו דבר. כל שנה שבה הדלת עוד פתוחה היא שנה אחרת.

רש"י, על "ובחרת בחיים", כותב:

ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו, בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברר לך, ועל זה נאמר (תהילים ט"ז) "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" - הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך. רש"י, דברים ל, יט

האב אינו בוחר במקום הבן. אילו בחר במקומו, לא היה זה ברור של הבן. אבל הוא גם אינו מתרחק ומשאיר אותו לנחש. הוא מעמיד אותו על החלק היפה, מניח את ידו על הגורל הטוב, ואומר: את זה.

ואולי יש בתפילה גם את זה. כתבנו בספר החיים - תן לנו עוד שנה של חיים, כפשוטם. ותן שבשנה הזאת לא תינעל בפנינו הדרך חזרה, כמו שביקש דוד: "תהיה הרשות בידי". ושהיד שלך תהיה מונחת על הגורל הטוב.